Shavei Israel | בנאפולי התנהג כיהודי

בנאפולי התנהג כיהודי

בנאפולי התנהג כיהודי

מסע אל נאפולי היהודית

אחרי כ־500 שנה, צאצאי היהודים האנוסים שחיו בדרום איטליה מתעוררים • רבים דבקים בזהותם הנוצרית ומביעים סולידריות סמלית לשורשיהם, אבל אחרים מבקשים לחזור לחיק עם ישראל • מסע אל נאפולי וסביבותיה – ולתיקון היסטורי מאוחר

אריאל בולשטיין

המאמר פורסם במקור באתר "ישראל היום"

ההליכה עם צ’ירו ד’אבינו במרכז העיר נאפולי היא הרבה יותר מסיור אתרים לתיירים. כיאה לנאפוליטני גאה, צ’ירו מתמצא ברשת הפתלתלה של סמטאות ומעברים, מכיר כל בית וכל אבן, וגם יודע על עירו האהובה משהו שנעלם מבני העיר האחרים. להבדיל מהם, צ’ירו מסוגל לצלול אל מעמקי העבר ולמצוא בו את השכבות האבודות של נאפולי היהודית. שקדנותו מסירה מבנייני הכנסיות או מחורבות נטושות את המראה העכשווי ומחזירה אותנו, לפחות בדמיון, אל בתי הכנסת שפעלו בתוך המבנים האלה לפני יותר מ־500 שנה.

"כאן היה רחוב היהודים", הוא מצביע על קיר גבוה שחוסם מעבר, "וכאן התכנסו האנוסים, אותם יהודים שאולצו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את הנצרות, אך בסתר המשיכו רובם לנהל חיים יהודיים".

סניור ד’אבינו, שעל חזהו מתנוסס תליון ענק של מגן דוד, הוא צאצא של אנוסים. בעצם, שם משפחתו מחשיד אותו באחת, ומרמז בהתרסה גלויה על המילה העברית "אבינו", כינוי לאברהם. הוא מספר לי בגאווה שזהו שם משפחה של יהודים ספרדים מממלכת ארגון, שעברו במאה ה־13 גם לצרפת. לדבריו, שם משפחתו היה נפוץ מאוד באזור סומה וזוביאנה, שבו התגוררה קהילה יהודית שככל הנראה אולצה להתנצר ב־1515. על פי הרישומים של האינקוויזיציה הספרדית, מי שנשא שם זה או שם דומה – נחשב לבעל "דם יהודי". היום, על תיבות דואר רבות בנאפולי, אפשר למצוא עוד שמות משפחה טיפוסיים לאנוסים: סימאונה, אסקלונה, קווליארה ועוד – לכולם שורשים יהודיים.

ימים האפלים ההם גם ההתנצרות לא הסירה את האיום שרבץ על צאצאי היהודים. מי מהם שנחשד כי נשאר יהודי בסתר, ציפו לו עינויים ומוות. הפחד מפני האינקוויזיציה שפעלה הן בספרד והן בדרום איטליה היה חזק, ובגללו לא מעט יהודים זנחו את מנהגי אבותיהם. במהלך הדורות הרבים שחלפו מאז צאצאיהם נטמעו לחלוטין בסביבה הנוצרית. אולם, מתברר שהיו גם מקרים אחרים. במשפחות מסוימות המסורת היהודית בכל זאת עברה מדור לדור. היא פשטה ולבשה צורה, אך מי שמתמצא בהווי המקומי יזהה בה את שאיפת האנוסים לשמרה, ולו בדרך סמלית.

"לפעמים אתה פוגש את הסבא או את הסבתא, והם מספרים לך על מסורת משפחתית יוצאת דופן, שלא תואמת את דפוס החיים בעיירת מגוריהם", מציין הרב פנחס פונטורלו, שפועל מנאפולי ופוגש בני אנוסים בכל דרום איטליה. "למשל, מספרים על המנהג שכל בני המשפחה קבורים בפינה מסוימת של בית הקברות, ולא בין הקברים האחרים. או על מסורת משפחתית שלא להתפלל בכנסייה המרכזית של הכפר עם יתר התושבים, אלא בכנסייה קטנה ומרוחקת שנמצאת ברובע שהיה פעם יהודי.

"הדורות האלה כבר לא זוכרים מדוע הם נוהגים כך, אבל יודעים היטב שכך עשו אבותיהם". לעיתים, המנהג המוזר הוא להתפלל ולבצע טקסים דתיים, כמו נישואים בכנסייה קטנה שמוקדשת לחנה הקדושה. "מדוע דווקא חנה?" שואל ומשיב הרב פונטורלו: "משום שבנצרות היא נחשבת לסבתא של ישו, והייחוס המשפחתי הזה מרמז על יהדות שקדמה לנצרות".

הקתולי היהודי

כך היה גם במשפחה של צ’ירו, שמוצאה מעיר קטנה בקרבת נאפולי: הימנעות בלתי מובנת מביקורים בכנסייה, למעט טקסים הכרחיים, מסורות משונות על מאכלים מותרים ואסורים, סיפורים שעברו מסבתא. כשנוכח לדעת שהוא מצאצאי היהודים, החליט צ’ירו להתגייר, אך הוא מתלונן על כך שבני האנוסים לא תמיד זוכים ליחס אוהד מצד הקהילות היהודיות המאורגנות. החשדנות כלפיהם מהווה גורם מרתיע, ולדעתו איבדנו בגללה אי אלו חוזרים פוטנציאליים. את צ’ירו הקשיים לא הרתיעו, והוא השלים את התהליך כבר בשנות ה־80, כאשר על תהליכי השיבה של צאצאי האנוסים שמעו רק מעטים. אחרי הגיור הוסיף לשמו הפרטי, שאופייני כל כך לנאפולי, את השם Moses (משה).

לדברי הרב פונטורלו, בני אנוסים חדשים מגיעים אליו כמעט מדי יום. "זה עניין של פוסט־מודרניות", הוא מסביר, "העידן שלנו הוליד את התופעה של חיפוש הזהות. אנשים מחפשים שייכות ושורשים. מאידך, כניסת החיים המודרניים מחסלת את כל המסורות והשורשים באיטליה. אולם, בכפרים ובערים קטנות נשארו עוד חיים מסורתיים, ושם עוד ניתן לחזות בהוכחות היומיומיות שמשמרות את שרידי האנוסים".

באופן פרדוקסלי, אפילו ארכיוני האינקוויזיציה יכולים לסייע לשיבה. זרוע החקירות של הכנסייה הקתולית היתה ידועה בשמירה מוקפדת על המסמכים. כבר קרה שתושבים בדרום איטליה הרגישו שיש להם בעבר הרחוק שורשים יהודיים, התגיירו בעקבות כך, ורק אחר כך, כאשר יזמו חיפוש מדוקדק בארכיונים, גילו שאכן אחד מאבותיהם נחקר על ידי משטרת המחשבות הכנסייתית ואף הועלה על מוקד. הרב פונטורלו מביא נתון מעניין: ב־70 אחוזים מהמקרים של פונים, שהתגיירו באמצעותו, התברר לאחר המעשה שהגר בא ממשפחה של בני אנוסים, בלי שהוא או אחרים ידעו זאת. הסבר רציונלי לכך אין.

עדיין קשה לאמוד את ממדי ההופעה של בני האנוסים בנאפולי ובדרום איטליה כולה. עם זאת, ברור שמדובר בתופעה מתרחבת, אף שכל שנה שחולפת מרחיקה אותנו מהימים שבהם ענפים שלמים מהעץ של העם היהודי נתלשו בכוח. לא כל מי שמגלה את עברו היהודי מתכוון לעבור את כל הדרך חזרה אל עם ישראל. אפשר רק לדמיין מה חש אדם, שנחשף לזהותו האמיתית אחרי שנים או עף עשרות שנים של חיים סדורים כאיטלקי קתולי. לפעמים, מעיד הרב פונטורלו, אחרי ההתלהבות הראשונית של גילוי שורשים, צאצאי האנוסים נעלמים.

היו אף אנשים שהגיעו לרב פונטורלו והשמיעו באוזניו סיפורי בדיה שנועדו לאשש מוצא יהודי, שכלל לא היה להם. לצד אלה שביקשו "לזייף" יהדות בכוונה תחילה, יש מי שמושפע מן השיח על האנוסים, מסיפורי הגילוי של אחרים, ובתמימות גמורה משכנע את עצמו בהשתייכות לקבוצה הזאת: "הנרטיב הקיבוצי של האזור משפיע על הזיכרון הספציפי של כל משפחה ומשפחה. לא כל מי שמגדיר את עצמו כבן אנוסים באמת צאצא לעם היהודי", מסביר הרב.

על אף זאת, יש בכוחה של המסורת שבעל פה, גם כזו שלא אומתה על ידי הוכחות מדעיות או משפטיות, לגרום לאדם לצאת למסע הארוך של שיבה אל עמו. "הרבה אנשים התגיירו בנאפולי", אומר הרב פונטורלו שעלה לישראל לפני שמונה שנים. בארבע השנים האחרונות שבהן עסק במגע עם צאצאי האנוסים, מטעם הארגון "שבי ישראל", נתקל בכ־200 "מקרי אמת". מעבר לנאפולי, התופעה הזאת מתחזקת באזורים אחרים של דרום איטליה – קלבריה, פוליה ובמיוחד סיציליה – ומספרם האמיתי גדול בהרבה. אינדיקציה לכך הגיעה בדרך מפתיעה ביותר. מערכת המיסוי האיטלקית מאפשרת לכל אדם לייעד 8 פרומיל מן המס, שבו הוא חייב, לאחת הקהילות הדתיות לבחירתו.

והנה, לתדהמת כולם, ההקדשות הגדולות של המס הזה לקהילה היהודית נרשמו דווקא בדרום איטליה, במקומות שבהם על פי הגישה המקובלת אין למעשה יהודים מוכרים. הנתון הממשלתי היבש מצביע בעקיפין על כמות גדולה מאוד של בני אנוסים, שמביעים בצורה הזאת את זהותם המודחקת.

עבודת שורשים

ארגון "שבי ישראל" הוקם על ידי מיכאל פרוינד לפני כ־15 שנה, במטרה לסייע לצאצאי האנוסים בכל העולם. הפעילות בדרום איטליה החלה כאשר איגוד הקהילות של יהודי איטליה (UCEI) נתקל בתופעה מעניינת. אנשי האיגוד רצו לערוך במקומות שונים באיטליה ימי תרבות, במטרה לחשוף לקהל איטלקי נוכרי תרבות יהודית. הם הגיעו למקומות שונים בדרום, ובשעה שציפו לכמה עשרות משתתפים הופתעו לראות שלמפגשים מגיעים מאות. יתרה מזאת, לאחר האירועים מרצי האיגוד נתקלו בזרם הולך וגובר של פניות ממי שטענו לייחוס לאנוסים.

לטענתו של פרוינד, התעוררות זו מלמדת על הכוח העצום של הניצוץ היהודי, ששום מכשול בעולם – גם לא האיומים וההפחדה בשילוב עם גורם הזמן – אינו יכול לכבותו: "אבותיהם נחטפו מאיתנו, הם נלקחו בניגוד לרצונם. ובכל זאת, למרות הרדיפות והאינקוויזיציה האכזרית, הם המשיכו באומץ רב לשמור על הגחלת היהודית ולהעביר אותה מדור לדור. ועכשיו, כאשר צאצאיהם דופקים על הדלת הקולקטיבית שלנו ומבקשים לחזור הביתה, יש לנו חובה מוסרית, היסטורית ויהודית לעזור להם".

האם ישראל צריכה לבצע מהלך יזום לאיתור צאצאי האנוסים?

"קודם כל, הגיע הזמן שמדינת ישראל והעם היהודי יכירו בתופעה המבורכת של חזרת בני האנוסים לעמנו ויפעלו בהתאם. בסופו של דבר, זה יחזק את העם היהודי ואת מדינת ישראל. הפוטנציאל הוא עצום, ומדובר בסגירת מעגל היסטורית שאין כדוגמתה בתולדות העמים. אלה מבני האנוסים שיחליטו לשוב ליהדות יעצימו אותנו רוחנית ודמוגרפית. ואפילו אם מישהו מגלה את השורשים היהודיים שלו ובוחר להישאר קתולי בנאפולי, עצם העובדה שהוא מבין שיש לו זיקה היסטורית ואישית ליהודים יהפוך אותו ליותר ידידותי, ליותר קשוב כלפי העם היהודי. הוא לבטח לא יהיה אנטישמי או אנטי־ישראלי".

ואכן, צאצאים של אנוסים רוצים להיות ידידים של עם ישראל. הרב פונטורלו מספר על פריחה של נצרות אוונגלית תומכת ציונות, שמתבססת בדרום איטליה על צאצאי האנוסים: "לדוגמה, בעיירה הקטנה קלטניסטה, שבמרכז סיציליה, יש קהילה שקוראת לעצמה בשם 'בני אפרים'. הם יודעים שיש להם שורשים יהודיים, ואף שהם נשארים במסגרת נוצרית, הם מודים באהבה לעם ישראל. אלה אנשים, שלפני שמתחילים להתפלל בכנסייה, שרים את 'התקווה'".

עם זאת, את עיקר העניין מושכים – ובצדק – אותם בני האנוסים, שבדומה לצ’ירו ד’אבינו רוצים לחזור ולהפוך שוב לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי. ב"שבי ישראל" מושיטים להם יד ומחבקים אותם. צאצאי האנוסים בדרום איטליה זקוקים לסיוע תרבותי ורוחני, ואנשי הארגון עושים הכל כדי להדריך אותם במסע המפרך הזה. הרי השיבה הביתה אל חיק היהדות אחרי 500 או 600 שנה היא לא דבר קל, בלשון המעטה.

עם זאת, לדברי כל הצדדים המעורבים, זו בהחלט חוויה מופלאה.

שומרי מסורת

האינטרנט משחק תפקיד מרכזי בסיפור התעוררות בני האנוסים. במהלך מאות השנים האחרונות, לתושבי דרום איטליה, ובהם אלה שחשדו במוצאם היהודי, לא היתה שום דרך לרכוש ידע בנושא יהדות. צמיחת רשת המידע פתרה במידה רבה בעיה זו. מי שהתחיל להתעניין בתולדות משפחתו היה יכול ללמוד על תופעת האנוסים, להכיר סיפורים דומים ולמצוא בהם חיזוק והשראה להמשך התהליך. כך צמחה לה קהילה וירטואלית של בני האנוסים ברשת, והיא נחשבת לגורם שמדרבן את מסע השיבה אל היהדות בקרבם.

אלא שגם כיום העקבות של אנוסי דרום איטליה מצויות לא רק בעולם וירטואלי. כאמור, צ’ירו משוטט ברחובות הצרים של מרכז נאפולי ונראה כמי שעובר מסע בזמן. באזור שמכונה באקולי הוא פורח: כאן, במחצית השנייה של המאה ה־16, היה המעוז של משפחות האנוסים, כאן הם פיתחו זהות קבוצתית ושכונתית, אשר התבססה על שמירת מנהגים יהודיים עתיקים. כדי להימלט מעיניהם הבוחנות של הכמרים של נאפולי, כמה משפחות עזבו את האזורים הקרובים לים באזור הגבעה פוזיליפו והתיישבו בבאקולי, שנחשבה אז לעיירה נפרדת. הבניינים הישנים לא ממהרים לשחרר את סודות העבר הנצורים בין קירות הטחב, אך בבית אחד מתגלה מקווה ובבית אחר בית כנסת.

במקביל לכך צצה עוד עדות. במרשמי כנסיית אנה הקדושה, שאליה משתייכת שכונת באקולי, אין כלל רישומי נישואים או הטבלות לנצרות של בני אנוסים עד שנת 1704. לא ייאמן, אבל במשך שתי מאות תושבי באקולי הצליחו לשמור אמונים לדתם המקורית ולא נכנעו לנצרות השלטת.

אוכלוסיית באקולי נשארה הומוגנית עד לימי מלחמת העולם השנייה. הבידוד הזה אפשר לקיים מנהגים יהודיים מסוימים במשך דורות. מספרים שמנהג ברית המילה נשמר כאן עד תחילת המאה ה־20, ואף היום, בכמה משפחות גרעיניות שנושאות את שם המשפחה קורדובה, ממשיכים למול תינוקות. לדעתו של צ’ירו, מדובר במשפחה של מוהלים, וזאת הסיבה להשתרשות המנהג.

גם הקבורה בבאקולי נשאה אופי ששימר מסורת יהודית. את הגופות רחץ היטב אדם שהוכשר במיוחד לתפקיד, והוא שעטף אותן בסדיני פשתן. גם אם הביאו אותן לבית קברות על גבי עגלה (ובתקופה מאוחרת בתוך ארון), ליד הקבר היו מסירים אותן וקוברים באדמה בתכריכים בלבד. אפילו זכר של מצוות אחרות, כמו שמירה על טהרת נשים וציון יום השבת, לא נעלם לגמרי מהשכונה עד לתקופה המודרנית: נשים בבאקולי נהגו להתאסף בשבתות בחצרות הבתים ולקרוא יחד בתנ"ך, המכונה בידי הנוצרים "הברית הישנה".

גם המסורת הקולינרית של השכונה, כפי שמציג אותה צ’ירו, לא יכולה להשאיר שום יהודי אדיש. בבאקולי נהגו לבשל רק דגים פשוטים – סרדינים, "דגים כחולים" ואנשובי. לשאלה מדוע פירות הים אינם בנמצא, ענו הנשים בעקשנות שהכנתם קשה ומצריכה הרבה זמן. התשובה הזאת לא שכנעה איש, וההסבר שמקשר את מנהגי המטבח של באקולי לשיקולי הכשרות שהועברו מאם לבת נראה אמין יותר.

כך או אחרת, השתמרות קהילות בני האנוסים בתנאים בלתי אפשריים, במשך חצי מילניום, היא נס של ממש. תוצאות הנס הזה עומדות עכשיו לפתחנו. אמנם קשה להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, לצומת שבו הופרדה דרכם של האנוסים מכלל העם היהודי, אבל אם קשה הדבר, סימן שהוא אפשרי.

Comments

comments

Esther Surikova
Esther Surikova
esther@shavei.org