זכות השיבה (3)

זכות השיבה (3)

פרסמנו כמה חלקים של ראיונו של יו"ר ומייסד שבי מכאל פרוינד על בני אנוסים לכתב עת פנימה עלמה. להלן הפרק הבא של מאמר זה.

ביניים: עולם חדש

מקסיקו הפכה לביתם של אנוסים רבים שנדדו לחופי העולם החדש בתקווה להתרחק מהאינקוויזיציה. מרים, או בשמה הקודם סינדי מונטיאל טפוז, היא בת למשפחה כזאת. רק לפני שנתיים, בגיל 42, עלתה מרים לישראל יחד עם בעלה, כומר לשעבר, ובתה לאה בת השבע. לא מזמן הם סיימו את תהליך הגיור וחזרו באופן רשמי אל חיק היהדות.

"הגענו ממשפחה מאוד מגובשת ומלוכדת ורבים מבני משפחתנו עברו גיור. חלקם כבר מזמן בישראל", מספרת מרים. לסבתה מצד אמה קראו סאלומה, הטיה של השם שלומית, ושמות משפחתה היו דל-טורו ולנסיה. אילני יוחסין ממאות קודמות מראים כי שמות אלו אפיינו בני אנוסים. "סבתי הגיעה ב-1912 למקסיקו מספרד עם הוריה כשהייתה תינוקת. היא התחתנה עם סבי, שקראו לו רוברטו טפוז מאני. מאני גם הוא שם שמזוהה עם בני אנוסים. יחד הם גידלו את 11 ילדיהם.

"בביתה של סבתא לא היו פסלים או תמונות של דמויות, דבר שהוא מאוד נדיר במקסיקו, שם בכל בית יש פסלים ותמונות של כל מיני קדושים נוצרים. היא גידלה את כל ילדיה לאמונה באל אחד. כשהייתי בת שבע סבתא סאלומה לימדה אותנו להתפלל, והדגישה שיש רק אל אחד ובו צריך להאמין. לכל המנהגים הללו לא היה הסבר".

אילו עוד מנהגים מוזרים עוררו את סקרנותכם?

"בביתה של סבתא היה סיר מיוחד לחלב, והיו מבשלים בו רק את המוצרים החלביים. כל שאר כלי הבישול היו בשריים. במשפחה נמנעו מלאכול חזיר. לא שמענו ולא ידענו על עולם הכשרות היהודי. ידענו שיום המנוחה הוא לא יום ראשון, אלא שהוא נכנס ביום שישי בשקיעה. סבתא גם נמנעה מלחגוג את החגים המקומיים והדתיים".

אביה של מרים הגיע ממשפחה קתולית, אך אמה, שברבות השנים התגיירה גם היא, חינכה אותם למונותאיזם ולא על ברכי הנצרות. "אבא שלי לא התערב בצורת החינוך של אימא, למרות שהמשפחה שלו מעולם לא קיבלה או הבינה אותנו. כילדה גם לא הבנתי את הנצרות – למה אני צריכה לפנות לבן כשאפשר לדבר ישירות עם האבא? תמיד הרגשתי שאין שם שום דבר שממלא את הצורך הרוחני שקיים בי. את המילוי מצאתי רק בהמשך, בתורה".

כשסבתה נפטרה נוצר חוסר רגשי ורוחני שהתניע תהליך של חיפוש אצל חלק גדול מבני המשפחה. "תמיד היה חיפוש רוחני במשפחה, ותמיד רחפה השאלה למה אנחנו לא מתנהגים כמו נוצרים, כמו כולם סביבנו. ידענו שזה מגיע מסבתא, אבל לא ידענו למה ומה המקור לכל המנהגים הללו. מהמקום שממנו אנחנו מגיעים כמעט אין שיח כזה. הנצרות במקסיקו היא מאוד דומיננטית ולא היו תשובות לשאלות ששאלנו. לא הזדהינו עם האווירה ועם התרבות המקומית, ומצד שני לא היה כל בסיס לעקרונות שעליהם התחנכנו".

כשהייתה מרים בת 12, חלה התפנית הראשונה במשפחתה. "דודה שלי ובעלה החלו ללמוד יהדות. הם התגיירו לפני 35 שנים ומיד לאחר מכן עלו לישראל. דרכם נחשפתי ליהדות, והאמונה שלי החלה להתבהר ולהתברר. תמיד רציתי להבין למה יש לנו מנהגים משפחתיים שונים, ופתאום הם הגיעו עם ידע ברור ולימדו אותנו מה זו בדיוק שבת ואת 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם. בתקופה הזאת הכול התחיל להיות ברור ויציב יותר אצלי מבחינה אמונית".

ביניים: מהכנסייה לבית המדרש

את בעלה, דניאל פואנטס (45), הכירה מרים במסגרת עבודתה. דניאל, שנקרא אז בשם פדריקו פרננדו, היה נוצרי אדוק ואף שימש ככומר בעברו. הם התחתנו לפני כתשע שנים, בזמן שמרים המשיכה ללמוד יהדות. ארבע שנים אחרי נישואיהם, ב-2015, התחיל גם בעלה ללמוד תורה מרצונו, "הוא כבר ידע מהי שבת והכיר את היהדות, אבל מרחוק".

ככל שעבר הזמן למדו השניים איך להתפלל, לשמור שבת ולהקפיד על כשרות. "יכולנו להישאר במקסיקו. עבדתי כעורכת דין במקום נחשב והיינו במצב כלכלי טוב. אבל ככל שלמדנו יותר התחדדה בנו ההבנה שאנחנו לא יכולים להגשים את מלוא הפוטנציאל שלנו שם. החיים שלנו במקסיקו היו טובים, אבל החיים בישראל ובייחוד בירושלים ממלאים אותי וגורמים לי להרגיש שהגעתי הביתה. היהדות נתנה לי משמעות. למרות שהכרתי את בעלי לפני כן והייתה בינינו אהבה, הזוגיות שלנו הפכה למשמעותית הרבה יותר אחרי ששנינו התחלנו ללמוד. המודעות לכך שצריכים לשמור על שלום בית משנה את החיים. רואים בבית את השינוי באווירה – יש יותר קדושה ורוגע. עלינו לארץ גם בגלל החינוך היהודי, בשביל הבת שלנו", מרים מודה. "כבר לפני 20 שנה הבנתי שהיהדות היא האמת, אבל לא התקדמתי עם זה הלאה".

לפני חודשיים בלבד סיימו מרים, דניאל ובתם לאה את תהליך הגיור באופן סופי. כעת הם מתגוררים בירושלים ומחכים לקבל מעמד של עולים באופן רשמי ולהשתקע בארץ. ארגון 'שבי ישראל' סייע להם לאורך הדרך. "יש לי הרבה הכרת הטוב לאנשים בארגון שתמכו ותומכים בנו", היא מציינת בהתרגשות.

הידיעה שאתם בני אנוסים השפיעה עלייך?

"הידיעה שיש לי שורשים יהודיים מחזקת עוד יותר את הקשר שלי ליהדות, מחזקת אותי בעבודת השם ובידיעה שמשה אמת ותורתו אמת. העובדה שאיכשהו הצליחו במשפחתנו להעביר כל כך הרבה מנהגים עתיקים, שמקורם בסבל שבצל האינקוויזיציה, מדגישה את עוצמת הרוח היהודית – הסנה בוער ואיננו אוכל – ואת המסירות של היהודים למסורת בתנאים הקשים ביותר".

מה הם האתגרים העיקריים שניצבים בדרככם כיום?

"השפה. למרות שאנחנו מאוד רוצים ללמוד עברית, זה לא פשוט. כמובן שיש גם את המצב הכלכלי שאי אפשר להתעלם ממנו. ישראל היא מדינה הרבה יותר יקרה ממקסיקו, ועדיין אין לנו הכנסות. הדאגה העיקרית שלי נתונה ללאה שלנו, שתסתגל בקלות למצב החדש".

"הרבה פעמים אני מרגישה אבודה", מרים מודה, "אבל עם זאת אני יודעת שכל האתגרים זמניים ושארץ ישראל נקנית בייסורים, ובעזרת השם יבואו זמנים קלים יותר. הידיעה שאני ומשפחתי נמצאים בארץ הקודש, שאנחנו חלק מקהילה, שיש לי מקום להתפלל בו, שהכול סביבי כשר ושיש כאן אנשים טובים – זו כבר ברכה בשבילי. אני מודה לה' שזיכה אותי להגיע לשלב הזה".

Comments

comments

Esther Surikova
Esther Surikova
esther@shavei.org