מהודו הרחוקה לשירות בצה"ל: סיפור על עולה חדש

מהודו הרחוקה לשירות בצה"ל: סיפור על עולה חדש

מיכאל פרוינד

בטקס שהתקיים בירושלים בחודש מאי עלה סמ"ר אליעזר מנשה על הדוכן, מול עשרות אנשים, וקיבל את אות הצטיינות  הנשיא- ראובן ריבלין, יחד עם יותר מ -100 חיילי צה"ל נוספים.

אבל, בניגוד לשאר הצעירים והצעירות הנכבדים, שרובם נולדו וגדלו במדינת ישראל, מסעו של אליעזר אל הבמה, החל כ -5,000 ק"מ רחוק משם בכפר נידח לאורך הגבול הצפוני-מזרחי של הודו עם מיאנמר.

ואיזה מסע זה היה.

אליעזר ובני משפחתו הם בני מנשה, קהילה עתיקה מצאצאי מנשה, אחד מעשרת השבטים שהוגלו מארץ ישראל על ידי האימפריה האשורית לפני יותר מ -2700 שנה, בסוף תקופת בית המקדש הראשון.

על אף היותם מנותקים משאר עם ישראל במשך זמן כה רב, בני מנשה חלמו לחזור הביתה ולהתחיל חיים חדשים שם.

וזה בדיוק מה שאליעזר ומשפחתו עשו, ומאז שדרכה רגלם על אדמת ישראל, הוא ורוב אחיו האחרים שירתו בצה"ל שירות חובה ואף יותר מכך.

אחיו הגדול של אליעזר, יהושע, היה הראשון שהגיע לישראל, בשנת 2000. לאחר לימודיו בישיבה ירושלמית, הוא היה נחוש לשרת ביחידה קרבית צה"ל.

יהושע היה כבר באמצע שנות העשרים שלו, והצבא הביט בו במבט שואל, מציע לקחת אותו בסך הכל לשלושה חודשים בלבד.

אף שלא היה בארץ זמן רב, למד יהושע דבר או שניים על אסרטיביות, נחישות ודבקות במטרה, ולכן צעד למטה למרכז גיוס צה"ל בירושלים וביקש להפגש עם המפקד, למרות שלא היה לו תור.

המפקד העסוק סירב להיפגש, אך אז יהושע עשה את הבלתי מתקבל על הדעת: הוא עמד מחוץ לדלת ולא זז.

שעה אחר שעה חלפה, אבל הצעיר לא זז.

אין ספק, המפקד בטח חשב, הוא יפסיק בסופו של דבר ופשוט יסתלק, כדי שאוכל ליהנות מהקפה הטורקי שלי בנחת.

אבל אחרי שחמש או שש שעות חלפו, היה ברור שיהושע לא התכוון לעזוב בידיים ריקות. כך שבסופו של דבר, הקצין הקשוח שנכנע, ויהושע קיבל את משאלתו: הוא עבר את כל הבחינות הגופניות הנדרשות ונעשה חייל קרבי בגדוד 51 של חטיבת גולני, למרות היותו בשבע או שמונה שנים מבוגר יותר מכל אחד אחר ביחידה.

בשנת 2005, הודות ל’שבי ישראל', הוריו של יהושע הצליחו לעלות לארץ ולהתאחד עם בנם, ושאר אחיו ואחריו.

באופן טרגי, אביו נפטר בשנת 2008, אבל הוא זכה לראות את ילדיו גדלים בארץ אבותיו ומגינים על המדינה מפני אויביה.

בהשראת הדוגמה של יהושע, הגיעו אחותו אבישג והאח עוז לצבא- גם הם רצו להתגייס, למרות שהם היו בני 28 ו -29 באותה עת. למזלם, זה כמעט לא הפריע, כאשר עוז נלחם בדרכו ליחידה המיוחדת של סיירת גולני, ואילו אבישג הפכה לחיילת הלוחמת הראשונה של בני מנשה.

לכן, כאשר אליעזר, הצעיר מבין בני המשפחה, קיבל את אות הוקרתו – ביום העצמאות של ישראל – היה זה רגע עשיר בסמליות ובגאווה יהודית. גם הוא משרת בחטיבת חי"ר גולני, שם הוא מצטיין כמובן בחובותיו, וללא ספק יניע אחרים ללכת בעקבותיו.

במהלך 15 השנים האחרונות סייעה 'שבי ישראל' ליותר מ -3,000 בני מנשה לעלות לישראל, כולל קבוצה של 102 עולים שהגיעו בפברואר.

יש לנו אישור להביא עוד 600 אנשים עד סוף השנה ובעזרת השם אנחנו נעשה זאת. אבל יש עוד 7,000 בני מנשה בהודו שרוצים לעלות לארץ ורבים כבר מחכים שנים לעשות זאת.

כמו שאמר לנו יהושע מנשה: "האם זה לא אירוני שהביורוקרטיה הישראלית מציבה מכשולים רבים כל כך בדרכם של בני מנשה שרוצים לבוא לכאן, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים מהקהילה נותנים את כל כולם לארץ הזאת, והם אזרחים נאמנים שלה? "

יהושע צודק בהחלט…

סיפורה של משפחת מנשה, כמו זו של קהילת בני מנשה בכללותה, הוא מאבק ואמונה, התגברות על אתגרים בירוקרטיים עצומים ופערים תרבותיים, כדי להחזיר את מקומם הראוי בעם ישראל.

זהו סיפור של שירות לאומי ומחויבות ציונית בלתי מעורערת ותזכורת בריאה שגם בעידן של ציניות גוברת, ישנם עדיין הרבה פטריוטים צעירים וחלוצים שמוכנים להסתכן בכל דבר כדי שעם ישראל יוכל לחיות בביטחון.

אנו מצטרפים לשאר העם ומצדיעים לאליעזר מנשה ולמשפחתו, בתפילה שיום אחד כל שאר בני מנשה יורשו להצטרף אליהם בארץ שלנו.

בואו נעשה כל שביכולתנו כדי שזה יקרה, לא רק למענם, אלא גם בשבילנו.

Comments

comments

Brian Blum
Brian Blum
brianblum@gmail.com