סיפור אישי: מקולומביה לישראל

סיפור אישי: מקולומביה לישראל

הלני אנטולינז

אנחנו משפחת אנטולינז: הלני, אבנר, איתן, אילנה ואביב הקטן.

השנה חגגנו את יום השנה ה11 שלנו אבל הסיפור הזה מתחיל 6 שנים קודם לכן.

אבנר ואני גדלנו בעיר באיו, קולומביה, במשפחות חילוניות. אבנר גדל במשפחה עם סבים וסבתות זקנים מעל גיל 100. אני גדלתי במשפחה קטנה שכללה רק את אימא שלי ואחותי הקטנה אחרי שאבא נהרג כשהייתי כבת תשע, כתוצאה ממעשי אלימות בקולומביה.

נפגשתי עם אבנר בשנת 2000 בהופעות של קבוצת תאטרון שהתפרסמה בזכות מחזות רחוב, בנושא אהבת ה' ואהבת אדם לחברו.

באותה שנה הכרנו את ח’ואן קרלוס ווילגס, בזמן שניהל כנסייה נוצרית מקומית בצורה יוצאת דופן. הוא לא זכה להערכה רבה מצד הקהילה הנוצרית על אהבתו למדינת ישראל ומנהגים יהודיים.

בשנת 2003 ח’ואן קרלוס טייל בארץ כדי לראות את ארץ הקודש בעיניו, והשתתף בדיונים רבים עם הרבנים שהצליחו להסביר לו את חשיבותה של האמונה בביאת המשיח ואת החוקים והמשפטים של התורה.

אחרי שחזר לבאיו, השקפתו על החיים, הדת והקב"ה השתנתה. הוא החליט לשנות את כל חייו לגמרי וללמוד תורה יותר ברצינות. קבוצה קטנה של תלמידים הצטרפה אליו בחיפושיו, ואנחנו היינו ביניהם.

בזכות החיפושים שלנו גלינו את המנהגים הישנים שאף אחד מבני משפחה לא יכול היה להסביר באופן הגיוני.

אין הרבה דברים לספר עלי. לא הכרתי את סבא וסבתא שלי מצד אבא כי הם נפטרו כשהייתי כבת 4, לא הכרתי את סבא וסבתא מצד אימא כי סבא נפטר לפני שנולדתי וסבתא שעדיין חייה לא זוכרת את ההורים שלה כי היא גדלה במשפחה מאומצת. בכל זאת, תמיד הרגשתי את הקשר החזק עם התורה, מצוות, ורציתי להיות יהודייה ובעתיד ללמד את הילדים שלי לשמור שבת, פסח, סוכות ולאכול אוכל כשר.

בינתיים לאבנר שגדל במשפחה כל כך גדולה היו יותר עובדות מעניינות, למשל בורות מוזרות בחצר ביית הדודה שלו, ספרים שקוראים אותם מימין לשמאל, סעודות בערב יום שישי, נטילת ידיים בבוקר ומנהגים אחרים שהבנו אחרי שהתחלנו ללמוד יהדות. אך אף היום אין אף אחד שיכול לאשר את המסקנות שלנו, הוריו של אבנר ואחותו גם החליטו להצטרף אלינו בלימוד תורה.

אחרי שנים רבות של חיפוש עזרה בלימוד יהדות, ח’ואן קרלוס ווילגס, היום הרב אלד ווילגס, הצליח לקבל תמיכה בארץ במשך נסיעותיו ובסוף פגש את הרב שמעון יהושע, שליח ארגון "שבי ישראל" בקולומביה שמאוד עזר לנו בתהליך גיור.

כשהתחלנו ללכת בדרך לימוד התורה לפני יותר מ-10 שנים, לא חשבנו על אפשרות לעלות ארצה. הרגשנו בנוח להיות חלק של הקהילה המקומית שלנו. אבל אחרי ששני ילדינו נולדו החלפנו את דעתנו כי דאגנו על החינוך היהודי שלא יכולים לקבל בקולומביה. בתי ספר המקומיים כולם קתוליים, שם ילדים חייבים להשתתף בפעילות לא מתאימה להשקפה שלנו. חוץ מזה תמיד יש סכנה לאבד את העבודה בגלל שמירת שבת, קשיים בשמירת כשרות בתפוצות, מבטים בלתי רצויים ברחובות בגלל כיסוי ראש. כל הבעיות האלה גרמו להחלטתנו לעלות.

בשנת 2013 הרב שמעון דבר אתנו על אפשרות עלייה והסכמנו בלי לחשוב פעמיים. בדצמבר 2015 עלינו ארצה בלי ידע בסיסי בעברית, ללא עבודה, עם 2 ילדים קטנים ושאיפות לחיים יותר מאושרים.

כ-8 חודשים גרנו במרכז קליטה, בו למדנו עברית. בעלי עיתונאי במקצועו, והתחיל לעבוד באשלים, חברת פאנל סולרי. הבנתי שתהליך העלייה הוא לא פשוט וניסיתי גם להתקדם מבחינה מקצועית ולטפל בילדים.

לילדינו התהליך היה יותר פשוט, הם כבר מדברים עברית ולומדים בבית הספר ליד ביתנו. הם נהנים מדברים פשוטים כמו ממתקים או בורגרים בקניון המקומי.

ב5 בפברואר 2016 ב8:26 בבוקר בבית החולים סורוקה נולד אביב, הישראלי הראשון במשפחה. 8 ימים אחרי הולדתו חגגנו את ברית המילה שלו והזמנו את חברינו מקולומביה, משפחת קארו ומשפחת מלוף. זה היה אירוע מרגש מלא בשמחה והודיה להקב"ה, לרב שמעון, לרב אלד ובהחלט לארגון שבי ישראל.

Comments

comments

Esther Surikova
Esther Surikova
esther@shavei.org